התיישנות פסקי דין

תקופת התיישנות של פסקי דין בהוצל"פ

תקופת ההתיישנות לביצוע פסק דין

התיישנותו של פסק דין הינה סוגיה חשובה מאד אשר נדונה בחוק ההתיישנות התש"ח-1958 (להלן: החוק).

הכלל הקבוע בסעיף 21 לחוק הינו שתקופת ההתיישנות לגבי פסק דין שהזוכה לא נקט בפעולה כלשהי לשם ביצועו עומדת על עשרים וחמש שנה. יחד עם זאת, אחד החריגים הבולטים לסיפא של סעיף זה היא פתיחת תיק בהוצאה לפועל.

אי לכך, אישור בקשה לפתיחת תיק הוצאה לפועל מביא לידי הפסקתו של מרוץ ההתיישנות.

בית המשפט קבע שהמונח "פרשנות כלשהי" כפי שהוא מופיע בסעיף 21 לחוק מתפרש על כל פעולה שמיועדת להביא ליישומו של פסק הדין ולא רק על פעולות המבוצעות במסגרת מערכת המשפט (ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ, פ"ד נו (3) 345).

חריגים לכלל הקבוע בסעיף 21 לחוק

מלבד פתיחת תיק בהוצאה לפועל, חריגים אחרים לכלל המופיע בסיפא של סעיף 21 מתייחסים לפסק דין שלפי תוכנו אין הוא ניתן לביצוע, כגון פסק דין הצהרתי או חובות כספיים הניתנים לגבייה בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) התשמ"א-1981.

הכלל לעניין חריגים אלו הוא שחובות הניתנים לגבייה לפי פקודת המיסים ופסק דין שאינו נתון לביצוע אינם מתיישנים והם נשארים תקפים ללא מגבלת זמן.

מדוע נקבעת תקופת התיישנות לביצוע פסק דין?

כפי שאנו למדים, התקופה במהלכה ניתן לבצע פסק דין במערכת המשפט בישראל היא מוגבלת בזמן.

הפסיקה מלמדת על הטעמים העיקריים לקיום מרוץ ההתיישנות בעניין ביצוע של פסקי דין (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, כונס נכסים, פ"ד נז (1) 298).

בפסק הדין מסביר בית המשפט כי הטעמים להתיישנות מסוג זה חופפים באופן חלקי את הטעמים להתיישנות על הגשת תביעות.

אליבא דה כבוד השופט גרוניס, שיהוי ארוך מידי בביצוע פסק דין יכול ללמדנו שהזוכה ויתר על זכותו המהותית.

באופן דומה, גם החייב וצדדים שלישיים יכולים להסתמך על כך שהזוכה נמנע במשך שנים רבות מלנקוט פעולות למימוש ביצוע פסק הדין. בהקשר זה ההתיישנות מקנה לחייב מידת מה של וודאות בעניין מצבו המשפטי.

דיני ההתיישנות יוצרים איזון בין האינטרסים של הזוכה לבין האינטרסים של החייב.

לפי ההלכה, האיזון שנדרש בין האינטרסים של החייב והזוכה שונה מהאיזון שנדרש בין האינטרסים של התובע והנתבע.

באופן זה, יש לתת משקל רב יותר לאינטרסים של הזוכה על פי פסק דין, לעומת האינטרסים של תובע שטענותיו טרם נדונו בפני הערכאה השיפוטית האמורה.

מכאן נובע ההבדל הקיים בין תקופת ההתיישנות לעניין הגשת תביעה שעומדת לפי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות על 7 שנים לבין תקופת ההתיישנות לביצוע פסק דין שעומדת כאמור על 25 שנה.

חשוב לציין שהנימוק הראייתי בעניין שמירת מסמכים וראיות שהינו רלבנטי להגשת תובענה כלל אינו רלבנטי לעניין ביצוע של פסק דין.

לקבלת סיוע משפטי מיידי על ידי עורכי דין,
לחץ כאן: יעוץ משפטי בהליך הוצל"פ

כתיבת תגובה